רבי עקיבא: מי שידע להודות בכישלון ולהתחיל מחדש

צפייה בשיעור

סיכום השיעור

המשנה

רבי עקיבא אומר:

שחוק וקלות ראש — מרגילים את האדם לערווה.

מסורת — סייג לתורה.

מעשרות — סייג לעושר.

נדרים — סייג לפרישות.

סייג לחכמה — שתיקה.

(פרקי אבות פרק ג׳, משנה י״ד)

בשבוע שעבר פתחנו את הדמות של רבי עקיבא. היום יהודה ממשיך: קודם חוזר למחלוקת שלו עם רבי ישמעאל, ואחר כך נכנס לסיפורים שמגלים מי היה האיש, ומה אנחנו אמורים לקחת ממנו לחיים שלנו.

רבי ישמעאל מול רבי עקיבא — על מה בעצם חולקים?

ויש בזה גם מסר: רבי ישמעאל היה איש של אנשים — ״הווה מקבל את כל האדם בשמחה״. רבי עקיבא בא ומוסיף זהירות: שמחה כן, אבל שחוק וקלות ראש עלולים להוביל למקום אחר. הוא לא חולק על ישמעאל, הוא מחדד אותו.

איך מכירים את רבי עקיבא?

מפתיע לגלות שבמשנה ובגמרא אין הרבה דברים שנאמרו בשמו של רבי עקיבא עצמו. את הדמות שלו מכירים דרך התלמידים, דרך מדרשים ודרך סיפורי צדיקים.

סתם משנה — רבי מאיר.

סתם תוספתא — רבי נחמיה.

סתם ספרא — רבי יהודה.

סתם ספרי — רבי שמעון.

וכולם — כדעת רבי עקיבא.

(סנהדרין פו ע״א)

כלומר: כמעט כל החיבורים שאנחנו מכירים נשענים על התלמידים שלו, ובסוף הם נשענים עליו.

חוטב העצים והשכנים שסבלו מהעשן

רבי עקיבא חי בדוחק גדול. הוא לא לקח שקל מהציבור. כל יום הלך, חטב עצים והביא חבילה: חצי מכר כדי לאכול, ובחצי השתמש לצרכיו.

עוני, והאיש שהיה מוכן להתחיל מאפס

במדרש נאמר שרבי עקיבא עתיד לחייב את כל העניים בדין: אם ישאלו אותם ״למה לא למדתם תורה?״ והם יענו ״כי היינו עניים״, יאמרו להם: ״מי היה עני יותר מרבי עקיבא?״ וכך גם הלל הזקן.

יהודה מוסיף דוגמה מהבית: אביו במרוקו עבד כל יום, לא לקח כסף מהציבור, והלך מדי יום לבית הכנסת לומר תהילים. ״בדיוק כמו רבי עקיבא״.

שלוש עשרה שנים — מגיל 40 עד 53 — איש לא ספר אותו.

לא ידעו מי הוא. הוא ישב ולמד, כמו כל אחד.

גם גיבור בתורה צריך זמן להתגדל: ״כפירים רשו ורעבו״.

״מעולם לא אמר: הגיע עת לעמוד״

על רבי עקיבא מסופר שמעולם לא אמר ״הגיע העת לקום מבית המדרש״. הוא לא הכיר חופשה. יוצאי דופן היו רק ערב פסח, כדי שהילדים לא יירדמו בלילה, וערב יום כיפור, כדי שיאכילו את הילדים.

יהודה מציין: רוב האנשים היו יושבים ליד המיטה. אפשר להסתכל על זה משני הצדדים, אבל ברור שזה אדם של קצה.

האם זו דמות לחיקוי?

כאן יהודה עוצר, ושואל את השאלה שבשבילה אנחנו לומדים פרקי אבות: לא באנו לקרוא סיפורים, באנו ללמוד מה זה אומר לחיים שלנו, לניהול המשפחה והעסק.

ההשוואה לרבו: רבי יוחנן בן זכאי לא הלך עד הסוף עם הקנאים. הוא הבין שהחורבן מגיע, ובנה את יבנה. הוא לא בנה את ירושלים, אבל הוא הציל את העם. רבי עקיבא, לעומת זאת, חתום על המהלך של בר כוכבא.

״דברים שלא נגלו למשה״

הרב לאו מביא את הדרשה: ״אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים״ — דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו.

אוצר בלום, ושיטת ״בטור, לא במקביל״

רבי יהודה הנשיא קרא לרבי עקיבא ״אוצר בלום״. איך הגיע לזה? הייתה לו שיטה: הוא למד נושא אחד עד שהשתלט עליו, ורק אחר כך עבר לבא. מקרא, אחר כך הלכה. בטור, ולא במקביל. כך בנה לעצמו קומה על גבי קומה, עד שלמד את כל התורה.

24,000 תלמידים — ומה עושים אחרי שהכול קורס

יהודה מציע לקרוא את הסיפור כסיפור של מנהיגות. רבי עקיבא הבין ש״עת לעשות לה׳ — הפרו תורתך״: אם לא יעשה מעשה גדול, התורה תישכח מישראל. הוא שילם מחיר כבד: ויתר על הזוגיות ועל חיי המשפחה כדי להקים 24,000 תלמידים.

התוצאה הייתה נוראה. כולם מתו בתוך שלושים ושלושה ימים, מאות בכל יום. יש אומרים שלא הייתה זו מגפה אלא מלחמה, הלוחמים של בר כוכבא, שרבי עקיבא היה רבו.

ושם העמיד חמישה תלמידים חדשים:

רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

״והם הם שהעמידו תורה אותה שעה.״

(יבמות סב ע״ב)

הוא כבר היה מבוגר מאוד, ועדיין התחיל הכול מחדש, בדרך אחרת. כך מתקיים בו ״בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״, תלמידים בנעוריו ותלמידים בזקנותו.

צוואתו של רבי עקיבא לבנו

רבי עקיבא ציווה את בנו, רבי יהושע, שבעה דברים. שניים מהם יהודה מדגיש:

״אל תיכנס לביתך פתאום״ — אל תפתיע את בני ביתך, וכל שכן בית חברך. תדפוק בדלת.

״עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״ — יהודה: לא לקחת שקל מאף אחד. כך היה גם סבא שלי, זכרונו לברכה.

ויש גם הבת: בתו של רבי עקיבא, אשתו של בן עזאי, שלחה אותו ללמוד תורה, כמו שאמה רחל שלחה את רבי עקיבא. מה שהתחיל בבית אחד, המשיך בבית הבא.

הסיכום נכתב על בסיס תמלול ההקלטה ואינו תחליף לשמיעת השיעור. אין בו משום הוראת הלכה. מצאתם טעות? כתבו לנו: info@realeasy.co.il.